ב8-10 ביוני קרן קונרד אדנאואר בישראל ויוזמת ז'נבה ערכו סמינר בן שלושה ימים לצעירים ישראלים ופלסטינים מובילים בתחום הפוליטי והעסקי בניקוסיה, קפריסין. הסמינר התמקד באתגרים של תהליך השלום ובדרכים של שני העמים לקדם את פתרון שתי המדינות. חמישה ישראלים וחמישה פלסטינים השתתפו בסמינר. בנוסף, דובר ישראלי ודובר פלסטיני העשירו את הדיונים בידע והמידע שנובע מהניסיון הרב שלהם בתחום הצבאי והפוליטי. העובדה שהסמינר נערך בניקוסיה העניקה למשתתפים מבט חטוף על הסכסוך הקפריסאי והחיים בעיר מחולקת.

לאחר שכל המשתתפים הגיעו למלון בניקוסיה הקבוצה התכנסה בחדר הישיבות לדברי פתיחה של נציב יוזמת ז'נבה שציין את האירועים המעציבים בזירה הישראלית-פלסטינית והדגיש כי ללא מו"מ אירועים כאלו לא ייעלמו. מנהל הקרן בישראל, ד"ר אלכסנדר בראקל, בירך את המשתתפים והביע הערכה על תפקידם הפעיל בקידום שלום בזמנים בהם נראה הדבר חסר סיכוי. לאחר ששני הדוברים הציגו את עצמם ואת פועלם הרב והמתמשך בתהליך השלום, כל משתתף בקבוצה אמר כמה מילים על הסיבה שהביאה אותו להשתתף בסמינר.

לאחר סבב ההיכרות פתחו הדוברים בדיון על האירועים העכשוויים וההשלכות שלהם. הדובר הישראלי אמר שבסוף המנהרה יהיה שלום בצורת שתי מדינות אבל הוא איננו מסוגל לראות את זה מגיע בעתיד הקרוב. הוא הציע להפחית את הציפיות משלום בזמן הזה. המאבק כרגע צריך להתמקד בהשארת פתרון שתי המדינות בר-מימוש. הוא הציג מספר תרחישים שיכולים לשנות את הדינמיקה הנתונה ולהחיות את תהליך השלום: בחירות בישראל, הדחת נתניהו, תכנית שלום אמריקאית, משבר בטחוני. להערכתו, במקרה של הסכם שלום, ישראל תיאלץ לפנות לפחות 130,000 מתנחלים, דבר אשר עלול להוביל למלחמת אזרחים בישראל ומשום כך אין מנהיג ישראלי שמוכן לקחת את הסיכון הזה. במידה והמצב יימשך כפי שהוא, ישראל תהפוך למדינה אחת דמוקרטית אך לא-יהודית או למדינת אפרטהייד.

הדובר הפלסטיני קבע שלאחר 25 שנים של תהליך אוסלו, 15 שנים של יוזמת ז'נבה ו30 שנים של הכרת אש"ף בהחלטת האו"ם 242, שלום איננו בהישג יד. הכיבוש נעשה עמוק וחכם יותר. במהלך שנות תהליך השלום החמאס הייתה תנועה חלשה אבל אחרי שישראל חיסלה את יחיא עיאש (1996) היא נעשה חזקה יותר. כשישראל התנתקה מעזה (2005) הסיסמא של חמאס הייתה "חמש שנות התנגדות גברו על עשר שנות מו"מ". החדשות הטובות הן שחמאס היום היא תנועה הרבה יותר פרגמטית ולכן ישראל צריכה לחזק את הצד המתון בחמאס ולקדם אותו. הדובר טען ששלום לא הושג בעבר בגלל שהממסד הישראלי היה תמיד בטוח שהפלסטינים יסתפקו במה שישראל תציע להם. המטרות הפוליטיות הישירות כיום צריכות להיות הפסקת הבנייה בהתנחלויות וסיום הפיצול הפנים-פלסטיני.

לאחר הפסקת קפה כל קבוצה הציגה את הנראטיב הלאומי שלה כפי שהוא נתפש ברוב הציבור. הקבוצה הישראלית טענה שהרוב בישראל מאמין שאין פרטנר בצד השני ושפתרון הסכסוך איננו דחוף. החיים בישראל הם טובים יחסית ורוב האנשים בישראל לא ביקרו מעולם בגדה המערבית או ברצועת עזה ולכן הם מקבלים את המידע שלהם רק מהתקשורת. רבים מאמינים שהפלסטינים רוצים לזרוק את היהודים לים ולהקים מדינה פלסטינית בכל השטח. אם מדינה פלסטינית תקום אז היא תתמוך בטרור ולכן רוב הישראלים מתנגדים לפתרון שתי המדינות. ירושלים נמצאת בקונצנזוס הישראלי בתור בירת ישראל שאין לחלקה.

הפלסטינים הציגו את הנראטיב שלהם. חופש התנועה כולל את הזכות של הפלסטינים להיכנס לירושלים משום שזו עיר הבירה הפלסטינית. פלסטין חייבת להיות בעלת כלכלה עצמאית וזהו איננו המצב כיום. ישנם 6000 אסירים פלסטינים בבתי כלא ישראליים. לאותם אסירים יש משפחות ואם המשכורות שלהם ייפסקו אז המשפחות לא יוכלו לקבל תרופות וחינוך. בעיניים פלסטיניות האסירים הם או גיבורים או אנשים מסכנים שאיבדו את חייהם. הפליטים הפלסטינים חייבים לשוב מכיוון שזוהי זכותם כחלק מזהותם. ירושלים היא לב העניין הפלסטיני. בעזה אין מים ראויים לשתייה וחשמל. הדובר הישראלי סיכם שלכל צד יש את הנראטיב שלו ואנחנו לא צריכים להסכים אבל חייבים להבין את הצד השני. לאחר סבב של שאלות ותשובות וארוחת ערב, הקבוצה התאספה ליד הבריכה במלון כדי להכיר אחד את השני ברמה אישית יותר. הקבוצה נשארה עד מאוחר ויצאה ביחד לראות את העיר.

ביום השני הדובר הפלסטיני פתח את הבוקר בסקירה היסטורית של היחס הפלסטיני לפתרון שתי המדינות. הוא הדגיש שבעבר הפלסטינים יכלו לבצע ויתורים רק מעמדת כוח. לדעתו הנושאים ונותנים הפלסטינים ביוזמת ז'נבה הלכו רחוק מדי בכך שלא ייחסו אחריות לישראל בבעיית הפליטים וזוהי אחת החולשות של היוזמה. הוא טען שללא הכרה ואחריות של ישראל לבעיה הפתרון לא יהיה בר-קיימא. לסיום הוא ציין שבניגוד לעבר, כיום רוב הסיעות הפלסטיניות מכירות בצורך להקים מדינה פלסטינית בגבולות 67.

הדובר הישראלי המשיך את הסבב בדברים שעסקו בביטחון ובעזה. הוא טען שישראל היא המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון ואין לה שום איום קיומי. שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית הוא מצוין וכוחות הביטחון הפלסטינים מתמודדים עם רוב הניסיונות לפגע. משום כך, מתוך ארבעת סוגיות הליבה של הסכסוך, הסוגיה הביטחונית היא הפשוטה ביותר. כהוכחה לכך, בשיחות אולמרט-אבו-מאזן הושגה הסכמה בנושא הביטחון. הרוב המוחלט של מומחי הביטחון בישראל מסכימים שהדרך לפתור את הסכסוך הוא באמצעות שתי מדינות. הם מאמינים שהמצב ישתפר כאשר תהיינה שתי מדינות. ההתנחלויות אינן תורמות דבר לביטחון, להיפך. מבחינה ביטחונית, לישראל, המצב בעזה הרבה יותר טוב כיום מאשר בעבר, ללא נוכחות צבאית ואזרחית בעזה. בנוגע לבקעת הירדן, האינטרס הישראלי לפי הממשלה הישראלית הנוכחית היא לשלוט בבקעה גם אחרי הסכם שלום אבל לבקעת הירדן אין שום חשיבות ביטחונית.

הדובר הפלסטיני הוסיף את עמדתו לדיון והדגיש שהסוגיה הפלסטינית התפתחה מבעיה הומניטרית של פליטים לעניין לאומי. עם זאת, התעלמות מבעיית הפליטים לא יפתור את הסכסוך ולא יהיה הסכם שלום ללא המרכיב הזה. ישראל חייבת להתנצל כדי שהפלסטינים יוכלו לסלוח. בנוגע לעזה, הוא הוסיף שהאוכלוסייה שם נמצאת בגידול מתמיד וכי ללא מים ראויים לשתייה ומרחב לגידול אוכלוסייה, עזה תמשיך לגרום לישראל צרות. מצד שני, עזה היא איננה רק הכישלון של ישראל אלא גם של הפלסטינים, מצרים והקהילה הבינלאומית. כדי לפתור את הבעיות שם הפלסטינים חייבים להתאחד ושחקנים נוספים צריכים לתמוך בשיקום הרצועה.

לאחר מכן הדובר הישראלי דיבר, הפעם בנושא הגבולות. הוא קבע שגדר ההפרדה הינה עובדה שתשתנה לפי הסכם שלום עתידי. עם זאת, 40% מתוואי הגדר לא נבנה עדיין. אם התוואי ייבנה באופן סופי 8.5% מהשטחים הפלסטיניים יהיו בצד הישראלי. בשיחות מו"מ קודמות אולמרט הציע לאבו-מאזן חילופי שטחים של 6.5% בין ישראל למדינה הפלסטינית. ביוזמת ז'נבה הוסכם לבצע חילופי שטחים של 2.7%. לפי מחקרים, הפוטנציאל המקסימלי של שטחים שישראל יכולה להחליף הוא 4.5%. לפיכך צריך למצוא פשרה בין המספרים הללו. הוא הניח שבמסגרת הסכם שלום 70% מהמתנחלים יוכלו להישאר בצד הישראלי. משמע שלפחות 130,000 מתנחלים ייאלצו להתפנות מהשטח של המדינה הפלסטינית העתידית. הוא מאמין שחצי מהם יהיו מוכנים להתפנות מרצון לאחר שהסכם ייחתם.

אחרי ארוחת הצהריים הקבוצה התכנסה לסבב של תגובות. הם הביעו את רגשותיהם ואמרו שנושאים קריטיים רבים נידונו אבל חשוב שכל צד גם ידון בינו לבין עצמו. כל המשתתפים הביעו שהם למדו רבות והם מעוניינים לשמוע עוד מהצד השני. אחת המשתתפות אמרה שמכיוון שאנשים דיברו מהלבבות שלהם זה שינה בה משהו. עם זאת כמה משתתפים ציינו שאין מספיק זמן לדון בכל הנושאים ולבטא את עצמם לגמרי. כשכל המשתתפים סיימו להתבטא, התחיל סרטאק סונאן, דוקטורנט מהצד התורכי של ניקוסיה, בהרצאת מבוא לסכסוך בקפריסין.

לאחר הפסקת קפה, ד"ר אלכסנדר בראקל הציג את נקודת המבט האירופאית על הסכסוך. הוא ציין שהאיחוד האירופי כמוסד תומך בפתרון שתי המדינות אבל מכיוון שהאיחוד מורכב ממדינות רבות ישנה שונות רבה ביחס המדינות לישראל ולפלסטין. הוא הזכיר שהאיחוד האירופי הוא התורם הכי מרכזי לרשות הפלסטינית ושהוא הגדיל את התקציב שלו לאונר"א לאחר שארה"ב החליטה להפחית את התקציב שלה לארגון. עם זאת, יש עייפות כללית לאחר 25 שנים בהן שלום לא הושג. ההתלהבות להגיע לפתרון פוליטי התפוגגה. אף אחד לא מאמין שהשלום נמצא בהישג יד. העייפות הגדלה היא גם תוצאה של חששות ובעיות פנים-אירופיות (ברקזיט, משבר-יורו, פליטים, אוקראינה וממשל טראמפ). בנוסף 10-15 השנים האחרונות הוכיח שהסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו הסיבה המרכזית לאי-יציבות במזרח התיכון. משמעות הדבר בשביל אירופה היא שהסכסוך איננה דורש טיפול דחוף, במיוחד אם האיחוד מעוניין להשפיע ולהצליח באמצעים שמשקיע. יתרה מזאת, ההשפעה הכלכלית הגדלה של ישראל על האיחוד האירופי משחקת תפקיד. ישראל מציעה לאירופה טכנולוגיות היי-טק וחדשנות. לכן המסקנה היא שהאיחוד האירופי לא יהיה הגואל של ישראל והפלסטינים משום שאין לו מספיק כוח ורצון.

בערב המשתתפים התמודדו עם טיעונים שונים שמתנגדים ישראלים ופלסטינים לפתרון שתי המדינות מביעים לרוב. המשתתפים ניסו להציע תשובות טובות לטיעונים הללו. לאחר ארוחת הערב הקבוצה יצאה לסיור בעיר. בבוקר למחרת התקיים סיור מודרך בשני צידי העיר עם סרטאק סונאן מהצד התורכי וגרגוריס איוננו מהצד היווני. שניהם הציגו את ההיסטוריה והחיים בעיר המחולקת של ניקוסיה.

לאחר הסיור וארוחת הצהריים המשתתפים נפגשו שוב כדי להביע את מחשבותיהם ורגשותיהם לגבי כל הסמינר. הם ציינו שזה היה משתלם ללמוד מהמקרה הקפריסאי כדי לראות היכן הם היו בעבר והיכן הם כיום. המשתתפים שיתפו את המוכנות שלהם להמשיך להיפגש ולקיים דיאלוג עם הצד השני. הם גם ראו חשיבות להיפגש עם פוליטיקאים כדי לדבר אתם על המו"מ.

הסבב האחרון עסק בשאלה כיצד ניתן להמשיך הלאה. משתתף פלסטיני אמר שהם צריכים להכין ציר זמן בו ידונו בנקודות ויכינו אותן כדי למצוא להן פתרונות. משתתף ישראלי אמר שתנועת האנטי-נורמליזציה הרסה את מחנה השלום. פלסטינית השיבה לו כי הנורמליזציה איננה הנקודה משום שישראלים ופלסטינים אכן נפגשים כדי לתקשר אחד עם השני, פשוט לא להיות חברים. ישראלי אחר הסכים שהדבר הכי חשוב הוא להמשיך את הקשר בין שני הצדדים. פלסטינית נוספת הצהירה שהיא באה כדי לחזק את שיתוף הפעולה בין ישראלים לפלסטינים. ישראלי נוסף הדגיש שזה חשוב לא רק ליזום עוד מפגשים אלא לצרף חבר או שניים למפגשים הללו. הוא הוסיף שמי שהגיע לסמינר צריך להיות גאה בעצמו שהחברות שלהם צריכות לדעת על אירועים מסוג זה כדי שהדיאלוג לא יישאר רק בחדר. ד"ר בראקל סיכם את הסמינר באומרו שזה מאד קשה להישאר מאוזן בסכסוך הזה אבל שזה חיוני מאד להקשיב לצד השני כדי לרכוש עוד ידע ולהישאר מאוזן. קרן קונרד אדנאואר נסמכת על שותפים מקומיים ואם יש להם רעיונות יצירתיים ומקוריים לקידום השלום הקרן יכולה לתמוך בהם.