האירוע נפתח בדבריו של מנהל קרן קונרד אדנאואר בישראל, ד"ר מיכאל בורכארד שציין כי שם התכנית המשותפת מוקדש לשני פוליטיקאים מסורים; קונרד אדנאואר שכיהן בתקופת רפובליקת ויימאר כראש העיר של קלן, ולטדי קולק, ראש העיר הנודע של ירושלים, אשר הכיר בכך ש"ירושלים שייכת לעולם". ד"ר בורכארד הדגיש את חשיבות המבט המשווה ונתן לדוגמא את ברלין המחולקת לשעבר. איחוד ברלין לאחר 45 שנות חלוקה הוכיח שפתרון אכן אפשרי. בלפסט יכולה לשמש אף דוגמא מובהקת יותר כאשר משווים לירושלים מכיוון שבלפסט מחולקת אף היא לפי השסע הדתי.

פרופ' גפיקין פתח את הרצאתו בהערות כלליות המתארות את המגמה העולמית לכיוון עיור ועליית והטרוגניות בערי העולם. ככל ש"העיור נעשה גלובלי" כך המגוון בערים גובר ו"השוני מגיע לעוד ועוד מקומות". במובן מסוים כל עיר היא מחולקת לטענת פרופ' גפיקין לפי רווחה, מגדר ואתניות. אבל כאשר מדובר על "ערים מחולקות" במובן הצר אז ערים כמו בלפסט, ברלין, ניקוסיה בדרך כלל מוזכרות. הן כולן דומות בכך ששאלת הריבונות על העיר יוצרת בהן חלוקה.

לאחר מכן הוא הגדיר את מושג המרחב כי מושג שנוי במחלוקת. לפיו, ניתן למשג מרחב כסוכן אקטיבי אשר מיוצר חברתית ומהווה "רעיון דינאמי". הוא הדגים את המצב בבלפסט; מתכנני ערים פעמים רבות מתעלמים מהפרדות קיימות אפילו שתכנון הוא הכרחי כדי לארגן את המרחב. בעבר, הסביר גפיקין, הגבירו מתכננים בבלפסט לעתים קרובות את הפירוד בעיר ללא כוונה.

הוא המשיך בסקירה היסטורית של היחסים הבעייתיים בין אירלנד לבריטניה אשר הביאו לחלוקת האי עד היום; צפון אירלנד נותרה בריבונות בריטית לאחר ההתקוממות של 1916 בעיקר משום הרוב הפרוטסטנטי שחי שם. לאחר כמה עשורים פרץ סכסוך אלים הושג הסדר בין הצדדים הלוחמים בשנת 1998 על אף שלא מדובר בהסכם שלום. למרות שהסכסוך הפך לפחות אלים ההפרדה קיימת עדיין בעיר. גורם חשוב בהבנת המצב בבלפסט כיום הוא השינוי הדמוגרפי. בעבר היה בעיר רוב פרוטסטנטי וכיום הם מהווים מחצית מהאוכלוסייה, כאשר החצי השני הוא קתולי. סביר שהאוכלוסייה הקתולית בצפון אירלנד תהפוך לרוב בסופו של דבר. תכנון עירוני בצפון אירלנד ניסה בצורה מלאכותית לשמר את הרוב הפרוטסטנטי. כאשר משווים את המצב לישראל הרי שהשינוי הדמוגרפי יכול להוות גורם מכריע גם כן. מתכננים עירוניים בירושלים חולקים את המוטיבציה כמו בצפון אירלנד לשמר את האופי של ירושלים כעיר יהודית; אותו דבר נכון לומר על ישראל באופן כללי, ציין פרופ' גפיקין.

בהמשך דבריו הוא הוא הציג חמש טיפולוגיות של המרחב הקיימות בעיר. הוא עשה הבחנה בין מרחב המוגדר אתנית המובחן במה שמכונה "חומות שלום" בין שכונות קתוליות ופרוטסטנטיות. כיום ישנן בבלפסט באופן פרדוקסלי יותר "חומות שלום" מאשר לפני ההסדר ב1998 אשר מחזקות את הסגרגציה בעיר. מעבר לכך, הוא הבחין בין מה שכינה "מרחב מת", אזורים של שטח מופקר בתוך העיר, במיוחד ליד "חומות השלום" אשר אינם ראויים לשימוש. סוג נוסף של מרחב הוא "שטח נייטרלי" אשר במקור נועד ע"י מתכנני ערים לשמש לפרויקטים של מרחבים משותפים בעיר אך הפך להיות "נייטרלי" כמו מרכזי קניות וכו'. האוניברסיטה הייתה אמורה להיות מוגדרת כמרחב משותף "אמיתי" הפתוח לשתי הקהילות אך אף שם מעדיפים הסטודנטים להישאר בתוך הקהילה שלהם ולחיות בהפרדה. מגמה זו מושפעת ממערכת החינוך בצפון אירלנד; כ93% מהתלמידים הולכים לבתי ספר מופרדים. הקטגוריה המרחבית האחרונה היא "שטח קוסמופוליטי" המורכב מסביבה בינלאומית. המטרה של המתכנן העירוני צריכה להיות צמצום המרחבים המתים והאתניים ולהרחיב את המרחבים המשותפים והקוסמופוליטיים. במקרה של צפון אירלנד עקרון זה אפילו הוכנס למסגרת החוקית של ההסדר ב1998.

פרופ' גפיקין המשיך בהצגת מחקרו בנושא טרנספורמציה עירונית המתייחס ליצירת מרחב אזרחי משותף בבלפסט ולשם כך נתן דוגמאות של פרויקטים להפיכת מרחבים "מתים" למשותפים. הוא נתן דוגמא לכך שהפיכת אחד השטחים המתים לבניין אזרחי משותף יצר למעשה "חומת שלום סמלית" אשר משמר את הגיאוגרפיה המגזרית ולא יוצר מרחב משותף אמיתי. הוא המשיך במתן דוגמאות לפרויקטים כושלים אשר מטרתם ליצור מרחב משותף בבלפסט כמו מרכזי בריאות, אשר בפועל הגבירו את הסגרגציה במקום לשמש כאמצעי לחיבור בין הקהילות השסועות.

ממצא נוסף שפרופ' גפיקין התייחס אליו היה הרצון הכללי של רוב האנשים לתמוך בעקרונות אוניברסליים ברמה המופשטת אבל כאשר עקרונות אלו באים לידי ביטוי במציאות כדי ליצור פיתוח של מרחב משותף אז רוב האנשים מתקשים להסכים עימם. עם זאת, גפיקין התייחס לפרויקטים מוצלחים כמו חידוש מטחנה ישנה באזור מגע בין הקהילות. בנוסף, פרופ' גפיקין הרחיב על עתיד הפיתוח בעיר ועל חשיבות הסביבה הירוקה. כדי להשיג פיתוח חיובי הוא הציע ליצור "מסדרון ירוק" שיחבר בין השכונות השונות וכך ליצור מרחב משותף. לטענתו, מרחב כזה לא יכול להיווצר רק ע"י מתכנני ערים אלא צריך לערב גם פוליטיקאים, מחנכים, אקדמאיים, מפתחים וכו' כדי לשלב כוחות במאמץ.

הוא סיכם את הרצאתו בהעלאת עקרונות הכרחיים כדי לקדם פיתוח של מרחב משותף; הסכמה – אלימות אינה משנה את דעתם של אנשים, רק כוח השכנוע מסוגל לעשות זאת. שמירה על החוק היא עקרון מכריע בחברות מסוכסכות. מבחינתו יש לבחון מחדש את הרב-תרבותיות לטובת גישה חוצה-תרבותיות המחברת בין החברות. לאחר ההרצאה הגיע שלב השאלות והתשובות במהלכו נתבקש המרצה לספר על ניסיון עבודתו בבלפסט ולשתף בנוגע לפרויקטים המגיעים מלמטה כדי ליצור יחסים בין-קהילתיים. הוא ציין כי בצפון אירלנד יחסי הקהילות הדגישו את החיבור של הקהילה מאשר ליצור הון מגשר ביניהן. כאשר נשאל האם אנשים בערים מעורבות, כמו ירושלים, מעוניינים בכלל לחיות באזורים משותפים נתן פרופ' גפיקין את שיקגו כדוגמא ל"מגיפה הגטו"; העירייה ניסתה במשך עשרים שנה להתמודד עם המצב; כיום ישנה תמורה של גטאות לשעבר (ע"י הסרה של מבנים ישנים ובנייה של דיור בר-השגה) אך רק השיפור הוא חלקי באזור המושפע מגזע ומעמד כלכלי. באופן כללי הוא רואה מגמה של אנשים מקהילות שונות שאינם מעוניינים לגור אחד עם השני.